ענף הספרים הוא שדה שוקק אינטרסים, וכל חקיקה שתספק הגנה לגורמים מסוימים בו תפגע במידת מה בגורמים אחרים. אבל המצב הקיים פוגע באופן ניכר ביסודות שעליהם בנוי הבניין כולו: ביוצרי הספרים וביצרניהם. ולכן חקיקה היא בלתי נמנעת. החוכמה היא למצוא נוסחה שתגן על סופרים ומו"לים בלי לקשור את ידיהן של החנויות ובלי להפוך את הספר למוצר לעשירים בלבד. נראה כי הצעת החוק החדשה שיזמו השרה לימור לבנת וראש מנהל התרבות צח גרניט מספקת נוסחה טובה.   נאמר זאת במפורש: החוק נועד להפחית את כוחן של הרשתות, שהן ללא ספק הגורם הדומיננטי בענף הספרים. הוא נועד למנוע מן הרשתות לעשוק את המו"לים, כשם שהוא נועד להגביל את יכולתן לנווט את צריכת הספרים באמצעות מניפולציות כדוגמת "קנה ספר וקבל שניים במתנה". החוק נועד גם להפסיק את הנוהג הפסול להעניק בונוס למוכרים – נוהג שאחראי לשפע "המלצות" כוזבות של מוכרים על ספר שמכירתו תעניק להם גמול כספי.   ויחד עם זאת, החוק מביא בחשבון את צורכי הרשתות ואת יתרונה של התחרות החופשית. ההגבלה שהוא משית על הרשתות היא מינימלית ביותר: דרישתו היחידה היא שבמשך שנתיים ישלמו החנויות למו"ל לפחות 47% ממחירו המלא של כל עותק. אלה הם אחוזים נמוכים משמעותית לעומת המקובל בעולם, והם מותירים בידי הרשת מרחב תימרון גדול דיו למבצעי הנחות, לטובתן ולטובת הצרכנים. תפיסת החוק היא שהתחרות בין הרשתות באמצעות הורדת מחירים היא גורם חשוב בשוק הספרים.   החוק דואג גם לסופרים ומבטיח שיקבלו סכום נאות מכל עותק שיימכר, ללא קשר למחיר ששילם עליו הצרכן. יש מי שרוצים להגן רק על שכר הסופרים ולהותיר את המו"לים במצבם הנוכחי העגום, אבל הגנה על המו"לים היא תנאי הכרחי להגנה על הסופרים ושכרם. איך ישלם המו"ל לסופר אם התמורה שקיבל על הספר לא מכסה אפילו את עלויותיו? מי שמשלם צריך שיהיה לו ממה לשלם, אחרת יקרוס. ולכן דיבורים על שכר סופרים במנותק מהגנה על שכר המו"לים הם חסרי שחר.   למעשה, אותם 47% שהחוק מחייב את החנות לתת למו"ל לא נועדו למו"ל לבדו, שכן עליהם להתחלק בין כל הגורמים הקשורים ביצירתו של הספר ובהפצתו. המו"ל צריך להפריש מתוכם לפחות 8% לסופר, אחוזים נוספים למפיץ, והיתרה תשמש אותו לכיסוי עלויותיו של הספר, המגיעות לעשרות אלפי שקלים. מן היתרה הזאת משלמים לעורכים, למתרגמים, למגיהים, לבתי דפוס, ועוד.     כמה יעלה ספר חדש? כמה יעלה ספר חדש לאחר שיחול החוק? אני מעריכה שמחירו הממוצע של ספר חדש (מחירו הממשי לצרכן) יהיה כ-58 שקלים, שהרי מבצעי ההנחות יימשכו, אף שיהיו מתונים יותר. לפחות שישה שקלים מן הסכום הזה יגיעו לידי הסופר. אומרים לי שיש אנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות ספר ב-58 שקלים. זה כמובן נכון. אבל לא ניתן למכור בחנות ספר חדש ב-30 שקלים בלי לעשוק את המו"ל והסופר, זה אינו מחיר ריאלי. ואגב, יש גם מי שאינם יכולים להרשות לעצמם לקנות ספר ב-30 שקלים.   שאיפתו העיקרית של כל סופר או מו"ל היא שספריו יגיעו לכמה שיותר קוראים, והחברה כולה אמורה לשאוף לכך שספרים יהיו נגישים לכל אזרחיה. אין פירוש הדבר שניתן להוריד את מחיריהם של ספרים ללא גבול. על אחת כמה וכמה בקבוצה הקטנה של קוראי עברית, שגם הצלחה פנומנלית של ספר מוגבלת בה למאה-אלף עותקים, ומרבית הספרים שנמכרים בה אינם עוברים את העותק השלושת-אלפים.   יש מי שטוען שרק בזכות מבצעי הטירוף הנהוגים היום יכול סופר אנונימי להגיע לקוראים רבים. איש אינו זוכר שגם הסופרים הידועים היו פעם אנונימיים, והפכו למרכזיים בימים שבהם ספרים נמכרו במחיר מלא. אבל החוק לא יחזיר אותנו לימים ההם, וטוב שכך. זה אינו החוק האירופאי, המונע מכירת ספרים בהנחה, אלא חוק מתון פי כמה, שהתערבותו מינימלית והוא מעודד הן הורדה של המחירים הקטלוגיים והן מתן הנחות משמעותיות לשם משיכת קונים. ובכל מקרה, נדמה לי שסופר שיכול להגיע לתודעת הקוראים רק במסגרת מבצעי-טירוף ו"המלצות" מכוונות – כנראה אינו חיוני כל כך לקוראים. ומי שמדבר בשם נחיצותו-לכאורה של סופר כזה מסתיר בשרוולו אינטרס אחר. האמת היא שמבצעי-הטירוף הם חרב-פיפיות לסופר האנונימי: הם מניבים מחירים קטלוגיים גבוהים והופכים את הספרים שאינם במבצע לחסרי סיכוי – אלא אם מדובר בספריהם של הסופרים הנודעים. רם אורן יכול למכור ספר ב-96 שקלים, הסופר האנונימי בהחלט לא.     כולם מתלוננים? זה סימן טוב   מאז שהודיעו לבנת וח"כ ניצן הורוביץ על הצעת החוק החדשה מלאים העיתונים במאמרי התנגדות – רובם מטעמם של כותבים הקשורים לגופים שנהנים מן המצב הקיים, חלקם פרי עטם של כותבים שלא הבחינו בהבדל המהותי בין הצעה זו לבין גרסה קודמת שהציע הורוביץ. את המאמרים הללו מלווים עשרות טוקבקים-בתשלום. לגופים עשירים קל יותר להיאבק למען שימור עושרם. אילו הייתי במקומם הייתי פועלת בדיוק כמותם: אין לצפות מהם לחשוב כי הם עשירים דיים ויכולים להסתפק בפחות. במלים אחרות, אני מבינה אותם ואפילו מכבדת את מאבקם. אבל ההתקפות שלהם על החוק מתייחסות אליו לרוב באופן מסולף – למעשה מושאן הוא "החוק הצרפתי" הבעייתי – ואחדות מהן כה רעשניות עד שקשה לדלות מהן נימוק רציני. הרעיון של החוק הוא לאזן בין הגופים השונים בתעשיית הספרים, לפשר בין הצרכים השונים של מרכיביה. אולי הסימן לכך שהגענו לנוסחה הנכונה הוא שלכל אחד מן הגורמים בשוק הספרים יש תלונה משלו על הצעת-החוק: הצרכנים התרגלו לשלם 25 שקלים לספר ומה פתאום שישלמו גרוש נוסף (הם אינם מאמינים לטענות על קריסת המו"לות); המו"לים משוכנעים שעליהם לקבל הרבה יותר מ-47% לעותק, מה גם שהחוק מציין שלושה מועדים בשנה שבהם מותר לחנויות לשלם להם אפילו פחות (הם אינם רואים את הנזק שייגרם להם אם נותיר בידי הרשתות אחוזים נמוכים מדי, שיקשו עליהן לתת הנחות אטרקטיביות); הרשתות לא מוכנות שיגבילו את חירותן אפילו במילימטר (ומתעלמות מן הרוויה הגדולה שאליה הגיעו הצרכנים בעקבות סחרור המבצעים ומנחיצותה של מו"לות יציבה לטובת השוק כולו); בעלי החנויות הפרטיות מייחלים לחקיקה הרבה יותר מגבילה שתאסור כליל על מתן הנחות וכך תבטל את כוח המשיכה של הרשתות (אבל גם תרחיק את הספרים מהמוני קוראים); והסופרים עומדים בתווך, מבולבלים.   מתנגדי החוק אוהבים לומר ש"אין לו אח ורע בעולם". אבל האמת היא שאין אח ורע בעולם לחנויות שעיקר מכירותיהן נעשות במסגרת מבצע. ביקרתי בחנויות ספרים בלונדון, בברצלונה, באיטליה, בברלין, בברקלי, בניו-יורק. הן היקצו לא יותר ממדף או שולחן-תצוגה אחד לספרים במבצע, בהנחות של 20 עד 25 אחוז. אצלנו הקונה נכנס לחנות ושואל איזה מבצע יש עכשיו, ובשולחנות התצוגה מוצעים עשרות ואף מאות ספרים בהנחות-ענק. זו אנומליה, הנובעת מכך ששתי רשתות חולשות על 80% מן השוק. איש מאיתנו אינו רוצה לשוב לימים שבהם שלטה בשוק הספרים רשת אחת בלבד, ואין ספק שהקמתה והצלחתה של רשת מתחרה הביאה לענף הספרים ברכה רבה. ועם זאת, כוחן חסר-הרסן של שתי הרשתות פוגע כיום בשוק הספרים.   לפי מיטב היכרותי עם שוק הספרים כפי שהוא מתנהל בשנים האחרונות, החוק יספק מענה מידתי לחוסר-האיזון הבולט שמאפיין אותו. אפילו הממונה על ההגבלים העסקיים הצהירה לאחרונה שהיא "רואה מקום להתערבות רגולטורית כמו מתן תגמול למי ששותף בתהליך היצירה". הגיעה השעה.  פורסם ב-8.2.10 נוסח מקוצר של הרשימה פורסם באתר 'הארץ'.

למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.