העובדות באשר לצמיחתו של הסיפור הבלשי ידועות, לכאורה; באפריל 1841 הבלש הופיע. קראו לו אוגוסט דוּפֶּן, והוא נכתב לראשונה בסיפורו של אדגר אלן פו, "הבית ברחוב מוֹרג". הוא לא היה בלש במקצועו, מפני שלא היה עוד מקצוע כזה, אלא אדם תימהוני, אולי אפילו מעורער בנפשו, חובב ספרות כפייתי אשר בימים הסתגר בביתו בפריס, ורק בלילות עזב אותו כדי לשוטט בעיר החשוכה.
החקירה הראשונה שלו, אף היא ראשיתה בקריאה. דופן נתקל בעיתון בידיעות על רצח אכזרי של אם ובתה בדירתן ברחוב מורג בפריס. הוא מגלה בידיעות עניין רב, אבל רק כאשר הוא קורא כי משטרת פריס עצרה חשוד בפרשת הרצח הכפול, פקיד בנק שהעניק לו בעבר שירות מיוחד, מחליט דופן לחקור את פרשת הרצח בעצמו.
דופן דוחה את הפתרון שהציגה המשטרה, יוצא מביתו וסר בחברת ידידו (המספר את הסיפור) אל זירת הזוועה. הוא מבחין בפרטים שהמשטרה הזניחה או נכשלה לראות, אך בעיקר מבין הבנה חדשה את מה שהתפרסם בעיתונות, ומציג בסופו של הסיפור את הפתרון שלו, הפתרון האמיתי לתעלומה (שלא אחשוף כאן, לטובת הקוראים). במקום השתלשלות האירועים שתיארה המשטרה – או בעצם הייאוש שלה מכך "שלתעלומה אין שום פתרון" – מעמיד דופן היסטוריה אחרת, לא צפויה, המבוססת על הבנה חדשה של עובדות ידועות, של "פני השטח".
['המכתב הגנוב ואחרים', אדגר אלן פו, הספריה החדשה 2010]
פתרון תעלומת הרצח ברחוב מורג תואר בדרך כלל, במחקרים הרבים שנכתבו על הסיפור הבלשי, כרגע הולדתם של הדמות ושל הז'אנר ששינו את פני הספרות המודרנית: בעקבותיה ובדמותה נכתבו מאז אינספור יצירות ספרותיות המעמידות במרכזן דמות של חוקר ועלילה של פענוח, יצירות המבססות דפוסים חדשים של כתיבה ושל קריאה, ושבות ומתנסות בדגם נרטיבי ייחודי, שהפך לאחד הנפוצים והפופולריים בספרות (ובאמנויות נרטיביות אחרות), ולאחד מסמליה המובהקים של המודרניות.
אבל האם התיאור ההיסטורי הזה, הכורך את הולדת הבלש ברצח הספרותי הכפול ברחוב מורג, הולם את העובדות, כפי שהן מופיעות לפנינו בסיפורו של פו? האמנם מתחילה עבודתו של הבלש בחקירת מעשי הרצח האכזריים? או אולי כמו הבלש, גם חוקר הספרות אינו רשאי לקבל כמובנים מאליהם את תיאורי העבר המוצעים לו? אולי כמו הבלש עליו להתעמק שוב בסימנים ובעקבות שהשאיר פו בסיפורו, כדי לאתר בו פרטים שהוחמצו ולהבין מחדש עובדות ידועות?
נדמה לי שקריאה זהירה בסיפורו של פו מוכיחה שההיסטוריה של הסיפור הבלשי מתחילה עוד לפני מעשה הרצח ברחוב מורג. ראשיתה באירוע שהתרחש באחד הלילות שקדמו לרצח. בלילה ההוא יצא דופן לשוטט בחברת ידידו ברחבי העיר. לאחר כחמש-עשרה דקות של הליכה דמומה, פנה לפתע דופן לידידו ואמר לו: "הוא בן-אדם נמוך מאוד, זה נכון, והוא עשוי להצליח יותר בתיאַטְר דֶה וַריֶטֶה". הידיד/המספר הוכה בהלם: דופן ביטא את המחשבה שחלפה בראשו בדיוק באותו רגע.
נרעש ומבועת, הוא שואל את דופן כיצד עשה זאת, והבלש-לעתיד מסביר: מבלי שהמספר שם לב עקב דופן במשך כרבע שעה אחרי שרשרת מחשבותיו, אף שזה לא אמר עליהן דבר, ולחלקן אפילו לא היה מודע; דופן קרא את מחשבותיו כאילו היה ספר פתוח, והוא מנמק זאת כך: "ההתבוננות הפכה אצלי בזמן האחרון לסוג של כורח".
[אדגר אלן פו]
האירוע הזה מובא בתוך "הרציחות ברחוב מורג" כאילוסטרציה מקדימה לחריפות שכלו של דופן ולכוח ההיגיון שלו, תכונות שלכאורה יסייעו לו בהמשך הסיפור בפתרון תעלומת הרצח ויהפכו אותו לאביו-מולידו של הבלש הספרותי. אבל אפשר לקרוא בו דבר אחר, תכונה אחרת: את תשוקתו של דופן, תשוקת ההתבוננות, הקודמת לביצועו של מעשה הרצח. ובמלים אחרות: מבטו המבקש-לראות-הכל של הבלש איננו מוזעק אל הספרות לאחר שכבר בוצע רצח, וכדי לסייע בפענוחו, אלא להפך – הרצח מתרחש רק לאחר שמבטו של הבלש כבר הופיע.
מה יכולה ללמד אותנו הקריאה החוזרת בסיפורו של פו, הסיפור הבלשי הראשון, על כל ההיסטוריה של הסיפור הבלשי שתבוא בעקבותיו? שתשוקת ההתבוננות של הבלש קודמת לכל פשע, ומושאיה אינם רצח שלא פוענח וגם לא רוצח שלא נתפס: מושאה של התשוקה הזאת הוא תוכו של האדם, מחשבותיו ולבו. והרי עוד לפני אותו לילה התפאר דופן בפני ידידו, "שמבחינתו לרוב בני-האדם יש חלונות קרועים בחזותיהם", והיה "מציג הוכחות ישירות ומדהימות להיכרותו הקרובה עם המתרחש" בלבו של חברו.
סיפורו של פו רומז לנו, אם כך, שההיסטוריה האמיתית של הסיפור הבלשי אדישה למעשי הרצח ומסופרת תמיד מאחורי גבם של קורבנות ורוצחים: זוהי ההיסטוריה של צמיחתה ושגשוגה של התשוקה המודרנית לראות את בני האדם כשהם נושאים "חלונות קרועים בחזותיהם", ההיסטוריה של אחת התשוקות האפלות של המודרניות.
פו, בשלושת סיפורי דופן שלו אבל גם בסיפורים אחרים, חולם את החלום האפל הזה של המודרניות – לראות את האדם כשהוא שקוף, לראות אותו בכל עת, לפתח כלים (טכנולוגיים, אבל פרשניים בעיקר) שידובבו את כל סודותיו – החלום שהתגשם רק שנים לאחר שנכתב בסיפוריו של פו, עם המצאת המצלמה וטביעות האצבע ומכונות האמת המודרניות וכו'. אבל בו-בזמן, סיפוריו של פו גם נרתעים מן החלום הזה ומזהירים מפניו, כמו מפני חלומו של אדם מסוכן, מעורער בנפשו; מזהירים מפניו כמו מפני אסון קרב.
עד כמה היו הסיפורים הללו נבואיים, עד כמה תפסו וביטאו בחריפות את רוחה של המודרניות, אפשר להבין מקריאה משווה ברגע טקסטואלי אחר, לא-ספרותי במובהק, שעם זאת הוא בוודאי אחד הרגעים המצמררים בתולדות הספרות במאה העשרים.
ברגע הזה, המופיע לקראת סיומו של "קטע מתוך אנליזה של היסטריה" מאת זיגמונד פרויד (1905), המתאר את תהליך הטיפול של פרויד בדורה (אידה באואר), פותחת דורה את התיק הקטן התלוי על זרועה בזמן הטיפול, ומחטטת בו. פרויד מסביר אז למטופלת הצעירה שלו כי החיטוט שלה בתיק הוא בבחינת "פעולת סימפטום", המאשרת את השערתו, כי אוננה בילדותה. "התיק הדו-מחיצתי של דורה איננו אלא ייצוג של אבר המין", כתב פרויד. "המשחק בו, פתיחתו, תחיבת האצבע פנימה – כל אלה הם מסר פנטומימי, חסר מעצורים למדי וחד משמעי, לדבר מה שהיתה רוצה לעשות בו, כלומר, לאונן".
מיד אחר כך כתב פרויד את הפסקה הבאה, מן החשובות שנכתבו במאה הזאת: "כשקיבלתי עלי לחשוף את מה שבני האדם נוהגים להסתיר (...) חשבתי שהמשימה תהיה קשה יותר משהיתה באמת. מי שעיניים לו לראות ואוזניים לשמוע, משתכנע במהרה כי שום בן תמותה אינו מסוגל לשמור סוד. מי ששפתיו חתומות, מפטפט בקצות אצבעותיו. הסוד המוסגר מחלחל מכל נקבוביות עורו".
עד כמה נמצא חלומו של דופן, על אנשים הנושאים חלונות קרועים בחזותיהם, בתשתית הטקסט המדעי הזה של פרויד, קל לראות; אלא שבסיפוריו של פו הוא מושמע, כאמור, מפיו של אדם תימהוני, אולי מעורער בנפשו. ב"קטע מתוך אנליזה של היסטריה" כבר מובאים הדברים מפיו של רופא, כעובדה מדעית. איש לא הבין את האימה הגלומה במציאות המודרנית הזאת טוב יותר מאדגר אלן פו.
.jpg)
סל ההזמנות
.gif)
