המהפך של אלכסנדר הֶמוֹן

לפי כתבה מאת ג'וליאן בורגר, הגארדיאן

ערכה ותרגמה: תמר פלג

אלכסנדר המון היה בביקור בשיקגו כשפרצו המהומות בסרייבו. האירועים הפכו אותו לפליט חסר-כל שבפיו אנגלית-של-תיירים. כאשר גילה מה מתרחש בארצו הפנה עורף לשפת אמו, וכעבור שנים ספורות היה לאחד הסופרים המרתקים והמוערכים ביותר באמריקה. באפריל 2000 שוחח אתו ה'גארדיאן' הבריטי על המהפך יוצא-הדופן שחולל בחייו. עם צאת ספרו של המון 'פרויקט לזרוס' בעברית אנו מביאים פרקים מן הכתבה.

כשהיה הֶמוֹן סטודנט באוניברסיטת סרייבו הפגיש אותו המרצה שלו לאנגלית עם יצירות המופת של ספרות העולם. בחלוף הזמן הציג הסופר הצעיר בפני הפרופסור הנערץ ניקולה קולייביץ' את מאמצי הכתיבה שלו-עצמו, ונעשה בן טיפוחיו. מפיו למד את כל מה שידע על עולם המלים. אבל את השיעור החשוב ביותר, והמעציב ביותר, למד ממנו בשלב מאוחר יותר.   כאשר החל ההרג ביוגוסלביה-לשעבר חבַר קולייביץ' לרוצחים צמאי-הדם ביותר. הוא הפך לסגנו חלקלק-הלשון של רדובאן קָרַאדז'יץ' וסייע בהפעלתה של מכונת הטיהור האתני בבוסניה.   באותה עת כבר היה אלכסנדר המון פליט בשיקגו, והשקיף באימה במוטציה שהתחוללה בדמותו של הפרופסור שלו. "ניסיתי לאתר את הרגע שבו הוא חצה את הקווים", הוא מספר. "מתי זה קרה? מה היו הסימנים? האם הייתי אמור לדעת? קראתי שוב יצירות שאהב, כדי להבין במבט לאחור מה טיבן. כי חשבתי שאם אתה אוהב ספרות ויכול לצטט את שקספיר, אתה אדם טוב. לכל הפחות, אינך יכול להיות אדם רע. למדתי שזה לא כך". זה היה השיעור האחרון שלמד מקולייביץ'.   לאחר המלחמה שקע החוקר-לשעבר בטמטום-החושים של אלכוהול והכחשה, וביום חורף אחד, בינואר 1997, הוא ירה לעצמו כדור בראש, ולמעשה שני כדורים – מהלך שבעטיו היו שפיקפקו בקביעה שמדובר בהתאבדות.     באותה עת היה המון מנותק ממשפחתו ומחבריו, שנותרו לכודים בבוסניה כשהחל מרחץ הדמים. הוא היה מהגר עני בשיקגו והתפרנס מעבודות מזדמנות בארץ זרה, שאת שפתה הכיר רק בגרסת שיחון-לתיירים.   שנים ספורות לאחר מכן כבר תואר אלכסנדר המון כ"נאבוקוב החדש" – זר אאוטסיידר שלמד אנגלית כשפה שנייה והראה לדובריה איך לכתוב בה. ולדימיר נאבוקוב, שהוא אחד מגיבוריו הספרותיים של המון, זכה למעבר קל יחסית להמון. הוא גדל ברוסיה בבית תלת-לשוני שדיברו בו אנגלית וצרפתית לצד הרוסית. נאבוקוב קרא בילדותו את בראונינג וקיטס, ולמד בקיימברידג' זמן רב לפני שהגיע לאמריקה כפליט. ואילו משפחתו של המון – או סאשה, כפי שכולם קוראים לו – דיברה תמיד סרבו-קרואטית (בוסנית, בז'רגון של אחרי המלחמה), וזו שפתם עד היום, בגלות הנוכחית שלהם. מבחינה זו ניתן להשוות את הישגו יוצא-הדופן של המון רק לקריירה של ג'וזף קונרד, זוכה-הנובל הפולני שלימד את עצמו לכתוב באנגלית כשהיה נער סיפון בצי הסוחר.   המון מדגיש שהשינוי שעבר לא נעשה בִּן-לילה. תחילה היה עליו להתגבר על האשליה הרווחת בין פליטים, שהמלחמה תתברר איכשהו כאיזו אי-הבנה ובמהרה הוא ימצא את עצמו על המטוס בדרכו הביתה.     לא יכולתי עוד לכתוב בבוסנית המון נחת בארצות-הברית כמעט במקרה. הוא הגיע אליה בגיל 28 במסגרת אירוח-ידידות של סופרים זרים מטעם הממשלה, ואז פרצו המהומות. תאריך שובו המיועד היה ה-1 במאי 1992 – היום הראשון של המצור על סרייבו, שנמשך ארבע שנים. הוא ישב מוכה-אלם מול מסך הטלוויזיה בביתו של חבר וצפה ב-CNN. השבועות הבאים היו תערובת מטושטשת של שיחות טרנסאטלנטיות מייסרות מטלפונים ציבוריים למשפחתו בסרייבו. "התהלכתי עם כיס מלא מטבעות", הוא מספר. "קיץ 92 היה הגרוע ביותר, אנשים לא ידעו מה לעשות – איך להתחבא מהצלפים. לא היה לי מושג מה עלי לעשות". בעצת אביו, הוא החליט להישאר בארצות-הברית. הזוועות בסרייבו הנצורה השפיעו באופן הרסני על נפשו. נקודת השפל היתה גילויָם של מחנות-הכליאה הסרביים האיומים, שבהם הורעבו, עונו ונרצחו בוסנים מוסלמים.   בתגובה לכך ביצע המון בעצמו מעין כריתה: הוא ניתק את קשריו עם השפה הבוסנית. "לא יכולתי עוד לכתוב בבוסנית", הוא אומר. הוא נדר שמאותו רגע ואילך יכתוב אך-ורק בשפה שעד לאותה עת השתמש בה לדיבור בלבד. זו היתה החלטה נמהרת, אך לא לגמרי מפתיעה. חבר מסרייבו מעיד כי "זה היה מעשה אופייני לסאשה. הוא פנטי. אדם לגמרי לא-מעשי".     נאבוקוב בכרטיסיות   המון חסר-המלים החל לנהל יומן באנגלית-התייר שלו, והחליט להרחיב את אוצר-המלים הספרותי שלו באופן הישיר ביותר שעלה בדעתו – באמצעות הליכה בעקבות נאבוקוב. "השגתי לעצמי עותק של 'לוליטה' וסימנתי קו מתחת לכל מלה שלא הבנתי, ולאחר מכן חיפשתי אותן במילון", הוא מספר. "בהתחלה זה לקח זמן רב, כי היו שמונה או עשר מלים מסומנות בכל עמוד, וכמה מהן לא הופיעו ב'מילון אוקספורד לתלמידים מתקדמים' ששימש אותי".   במהרה יצא המון למסעות נועזים יותר מ'לוליטה'. "קראתי כל דבר כל הזמן", הוא אומר. הוא המשיך לצבור מלים למאגר שלו, וכתב אותן במאות כרטיסיות. אם לא זכר מייד מלה שכבר בדק, הוא העניש את עצמו בתהליך המייגע של דפדוף מחדש במילון הכבד. מחסן המלים המנטלי שלו קיבל ממדים תעשייתיים, והתמלא בז'רגון ספרותי שחרג בהרבה מדרישות עבודתו באותה עת כמגייס תרומות מטעם ארגון גרינפיס. כשעבר מבית לבית הוא זרק לתוך ההתבדחויות הקלות שלו מלים נדירות ולא הבין מדוע התורמים-לעתיד מביטים בו כאילו נפל מהירח. הוא למד את הלקח השני שלו: "לכל מלה יש הקשר. יש ללמוד את ההקשר".   תהליך שינונה של שפה שלמה היה מפרך, ולעתים מייאש, ותקופה ארוכה מצא המון את עצמו בלימבו לשוני. "הייתי בין השפות במשך שלוש שנים. לא יכולתי לכתוב בבוסנית ולא באנגלית. כל מה שאמרתי באנגלית היה שקר, רמאות. הצגתי את עצמי באופן מסולף".   אך לבסוף החלה צלילתו האובססיבית של המון במילון ואגירת כרטיסי המלים לתת את תוצאותיה בנבכים הלשוניים העמוקים של נפשו. "תפסתי את עצמי משתמש במלים שלא ידעתי שאני יודע", הוא מספר. "לא זו בלבד שהתחלתי לחשוב באנגלית, אלא גם חלמתי באנגלית, ואפילו זכרתי באנגלית. זכרתי אירועים שהתרחשו בסרייבו כאילו התרחשו באנגלית".     ההיסטוריה נתנה לי בוקס בראש   המון נתן לעצמו חמש שנים לכתוב סיפור בר-פרסום באנגלית, ובסופו של דבר השיג את המטרה הזאת בשלוש שנים בלבד. ב-1995 פורסם באמריקה סיפורו הראשון, שהיה התבוננות יוצאת-דופן בריגול (בילדותו קינן בו חשד שאביו הוא סוכן סובייטי). גיבונס, עורכו של כתב-העת שפרסם את הסיפור, ראה את צד היתרון בכך שהמון הגיע אל האנגלית מבחוץ. ככזה הוא רחש כבוד רב יותר לנפתוליה, כמו אדם שנוהג במכונית בפעם הראשונה ועֵר לכל רחש. "יש לו אוזן נהדרת לאנגלית. רוב הסופרים קצת עצלנים ולא מקשיבים למלים שהם כותבים, להמון יש דרך לשמוע את מילות האנגלית אחת-אחת".   הדברים הללו מצטרפים להתבטאות של המון באחת ההזדמנויות: "באנגלית, הרגישות הלשונית שלי היא כמו זו של ילד, והנפש היא של אדם מבוגר". הוא סבור שמהגרים וזרים מצויים בעמדה טובה יותר לכתיבת פרוזה, כיוון שהם במרחק של צעד אחד הן מן השפה והן מהמציאות היומיומית שסובבת אותם. "בעבר לא ראיתי שום הבדל בין היסטוריה לבדיון", הוא אומר. "היתה לי נקודת-מבט ניהיליסטית טיפוסית. מאוחר יותר נוכחתי שההיסטוריה באה ונתנה לי בוקס בראש, אבל הייתי צריך לדעת את זה מאז ומעולם".