בריאיון שנערך איתה ב-1996 נשאלה דליה רביקוביץ כיצד היתה מסכמת את חייה בשורה אחת, לוּ נדרשה להעניק שֵׁם לאוטוביוגרפיה פרי עטה. היא בחרה במשפט "מה שצריך לשכוח" ונימקה: "את כל מה שקרה לי, מלבד השירים, צריך לשכוח".   והיה מה לשכוח. מתחילת דרכה, ממש מן הריאיון הראשון (ב'דבר', בדצמבר 1959, עם צאת ספר ביכוריה 'אהבת תפוח הזהב') היא פתחה את סגור לבה בפני מראייניה ושיתפה אותם בכל מה שנהוג להסתיר: טראומות הילדות, הכאבים, קשיי היומיום. אולי היתה זו תמימות ילדית מצדה ואולי דווקא מהלך נועז שנבע מביטחון עצמי וביטחון בעולם; בין כך ובין כך, רביקוביץ חיה חיים חשופים ברפובליקה הספרותית הישראלית.   מכאן קצרה הדרך אל שיעורי הספרות שבהם הושטח עד דק סיפור דריסתו למוות של אביה כשהיתה בת כמעט שש, למקרא השיר הפותח בשורות "עוֹמֵד עַל הַכְּבִישׁ בַּלַּיְלָה הָאִישׁ הַזֶּה / שֶׁהָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים אַבָּא שֶׁלִּי". וקצרה הדרך אל ביקורות ומחקרים שטרפו את יצירתה בשיני הביוגרפיזם הוולגרי ביותר. הגדיל לעשות איש-ספר אחד, שפירש את הווניל המופיע בשירהּ "פורטרט" לא רק כ"פיצוי אינפנטילי על הסיכלון שממנו סובלת הגיבורה" – בת דמותה של המשוררת, להבנתו – אלא גם כנוזל זרע שהיא מתאווה אליו.   אין זה משנה אם רביקוביץ תפרה לעצמה בגד מאש או שאחרים תפרו לה (בהכרח היה זה שילוב של השניים): ממילא "אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זֹאת אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת". ובאמירה הזאת אין עוד הדהוד רומנטי כמו אצל ביאליק ("נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ"): יש גילוי מהמם, מַעֲבר חד מהסיפור המיתולוגי של מדֵאה אל המציאות הישראלית הדיבורית ביותר. זה אחד המפתחות לקריאת שירי רביקוביץ: אותה המְראה מן היומיומי והטריוויאלי ביותר אל המיתולוגי – ולהפך. המיתולוגי בשירתה הוא כל מה שמעבר לקיום האפרורי, הוא הווניל שאליו מתאווים, הוא "שׁוֹשַׁנָּה צְהֻבָּה נִסְתֶּרֶת [...] בִּבְרֵכָה קְטַנָּה, בְּתוֹךְ קְהַל קַרְפּוֹדִים". והתנועה רצוא ושוב בין שני העולמות, שמסתיימת לא אחת בנפילה, היא הטרגיוּת של הקיום האנושי – ותקוותו.     דליה רביקוביץ. צילם: ערן אדומי השירים של רביקוביץ הם בשבילי מקור גדול לנחמה. חבר קרוב שלי סיפר לי פעם שבהתעטף עליו נפשו הוא קורא בשיריה. בעיני היא אלכימאית מופלאה: נחושת היומיום הופכת בשיריה לזהב, הפחמן – ליהלומים.   הרושם הזה התחזק אצלי למקרא עלֵי ההגהה של הספר החדש. מעטים קובצי "כל השירים" בשירה העברית שכל שיר בהם מזוקק ומדויק, והקובץ כולו מלוטש כל-כך. על פי רוב, רק מבחרי שירים מצליחים להגיע אל רמת החיטוב והשלמות הזאת. לשם המחשה, כשלאה גולדברג ערכה את אסופת שיריה 'מוקדם ומאוחר' היא סיננה בערך מחצית מהשירים שפרסמה.     מעבירים הילוך הספר החדש, כמיטב המכוניות העכשוויות, הוא היברידי. לנוסעים בתוך העיר, כלומר לקוראים מן המניין, הוא מספק מהדורה מוסמכת של כל השירים, שנוח מאוד להתמצא בה, בין השאר הודות למפתח אלפביתי של כותרות השירים ושורות הפתיחה שלהם. לנוסעים מחוץ לעיר, כלומר לקוראים ששירת רביקוביץ היא מאמהות המזון בתפריטם הרוחני, וכן לאלה המעוניינים להתעמק ביצירתה, הספר מעביר הילוך ושיטת הנעה, והופך למהדורה מדעית לכל דבר. שפע של מידע, שעשוי להאיר באור חדש את היצירות המוכרות, מובא בנספח הנוקב בתאריכי הפרסום הראשון של השירים ומפרט הבדלים בין נוסחם הראשון בדפוס לנוסח הסופי. אפשר ללמוד מן הנספח הזה, למשל, שראשית שירתה הפוליטית של רביקוביץ אינה נעוצה במלחמת לבנון הראשונה, כפי שמקובל לחשוב, אלא כבר במלחמת ההתשה, עם השירים "מה קורה" ו"הסיוט הזה". ואפשר גם להציץ כך אל "המעבדה הפואטית" של רביקוביץ, לגלות טפח מהתגבשות יהלומיה.   בדיעבד אני מבין שהאתגר המרכזי שניצב בפני עוזי שביט ובפנַי במהלך עריכת הספר היה בניית המנוע הזה, או במילים אחרות, העמדת שתי אפשרויות הקריאה הללו זו לצד זו בלי שהאחת תפריע לרעותה. לשם כך נעזרנו בין השאר בשיטת הערות השוליים הייחודית שבספר 'מלבדאתה', מבחר שיריו של אבות ישורון בעריכת הלית ישורון ולילך לחמן שראה אור בשנה שעברה בספריה החדשה לשירה.   אתגר מסוג אחר היה איתור השירים שדליה רביקוביץ פרסמה בעיתונות ולא כינסה בספריה. המתרגם והעורך משה הנעמי (זינגר) כתב ב'מעריב' בדצמבר 1959: "בימים אלה הופיע בהוצאת מחברות לספרות ספר השירים 'אהבת תפוח הזהב', ובו שירים שפורסמו כבר וכן שירים שטרם ראו אור. המצער הוא שקיים סוג שירים שלישי – שירים שפורסמו ולא נכללו בספר. וחבל, זכורים לנו שירים של דליה רביקוביץ מ'אורלוגין' ו'משא', שפורסמו זה כבר, וציפינו לראותם מכונסים בזה, ולא הובאו". זה היה קצה החוט שהוביל אותי אל ארכיון "גנזים" בבית הסופר בתל אביב. במחלקת העיתונות של הארכיון מצוי תיעוד של פרסומי רביקוביץ ויוצרים אחרים בעיתונות הארץ-ישראלית והישראלית. דורות של ארכיונאים מִפתחו במהלך שנים, במסירות ובדייקנות, את הופעת היצירות במוספי הספרות של העיתונים היומיים, בכתבי העת ובבמות אחרות, ורישומיהם הנאמנים היו נמל הבית שממנו יצאתי ואליו שבתי בהפלגותי אל אוקיינוס האותיות המודפסות.     יש תקווה   ההפלגות הללו הובילו לאיתור כעשרים שירים חדשים-ישנים ותרגומים אחדים שלא נודעו, ביניהם גם השיר הראשון שרביקוביץ פרסמה בחתימתה, באביב 1954 (היא היתה אז בת שמונה-עשרה), בכתב עת לנוער ששמו 'עתידות': הנערה בעלת צמות הפשתן   קָרְבָה אֶל הַנַּחַל וְעָגָה עוּגָה וְרָצוּ גַּלִּים לְפָנֶיהָ. עֵינֶיהָ חוֹלְמוֹת וְטוֹבְעוֹת בְּתוּגָה, דְּמוּמָה תְּשַׂחֵק בְּהַצְנֵעַ.   אַלְפֵי חֲלוֹמוֹת יֵחָפְזוּ לִקְרָאתָהּ וְטָבְעוּ בַּנָּהָר הָרוֹגֵעַ, וְעֶצֶב גָּדוֹל הִתְנַפֵּל בַּחֲטָף, שָׁטַף וַיְטַבַּע אֶת פָּנֶיהָ.   כְּאָח לָהּ הַנַּחַל, טָהוֹר וְאוֹהֵב, וְשָׁם עֱנוּתָהּ תְּשׂוֹחֵחַ, וְהוּא מְלַטְּפָהּ, הַחֲלֵק וְלַטֵּף, כִּי אֵין בִּלְעָדָיו לָהּ שׁוֹמֵעַ. זוהי מעין בלדה זעירה, שמפאת היקפה המצומצם אין בה חזרות – האמצעי הסגנוני המזוהה ביותר עם הסוגה – אבל יש בה התרחשות דרמטית, של  צְפייה בנחל ההופכת עד מהרה לטביעה בו. אותה התרחשות עומדת גם בבסיס הבלדה הסקוטית האנונימית "שתי אחיות מבַּיינוֹרי", שרביקוביץ תרגמה באותה תקופה: היה זה התרגום הראשון פרי עטה שראה אור. וכמו בתרגום, כך גם בשיר המקורי אין מדובר בדמות בעלת מאפיינים ספציפיים, אלא מעין "כל אדם", שגורלה מר. כמו אצל משוררים רבים, כך גם תחילת שירתה של רביקוביץ שלובה אפוא בתרגום. מבלי דעת היא שעתה לעצתו של שטפן צווייג בחיבורו האוטוביוגרפי המרתק 'העולם של אתמול' (בתרגום צבי ארד, זב"מ, 1982): "אילו נדרשתי לייעץ היום לסופר צעיר שעדיין אינו בטוח בדרכו, הייתי מנסה לשכנע אותו שיתרגם תחילה יצירה גדולה או יפרש אותה. דרך-השירות-המתמכר בטוחה יותר לכל מתחיל מאשר יצירתו שלו".   מתבקש היה לקשר את "הנערה בעלת צמות הפשתן" אל אחד משיריה האחרונים של רביקוביץ, "מים רבים", שגם בו מופיע מוטיב הטביעה, אבל עשוי להיות בכך מעין חיזוק לקריאה הביוגרפית הרווחת מדי בשירתה, קריאה הנוטה לתפוס את דמותה בצורה שמרנית וסטריאוטיפית למדי. במקום זאת מוטב לחתום בשורות מן השיר "בקבוק במים" שאף הן לקוחות מן השדה הסמנטי של הים, שורות שיש בהן תקווה – צנועה ומפוכחת למדי, כדרכה של רביקוביץ – לְנֶצח קטן הקשור בכתיבה: מַה שֶּׁיֵּצֵא מִפֹּה כְּמוֹ מִכְתָּב בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק, יֵצֵא וְיַעֲבֹר בַּמַּיִם, יֵצֵא וְיִצְלַח מַיִם, מִטַּלְטֵל עַל גַּלִּים וְנִגְרָף בְּנַחְשׁוֹלִים וְאוּלַי תִּסָּדֵק זְגוּגִיתוֹ וְיִשְׁקַע בַּיָּם. בְּכָל זֹאת בַּקְבּוּק הַנִּזְרָק לַמַּיִם יֵשׁ תִּקְוָה, שֶׁתֹּאחַז בּוֹ כַּף יָד וְתִרְאֶנּוּ עַיִן וְיֹאמַר עָלָיו פַּעַם אָדָם בִּפְלִיאָה: מָצָאתִי בַּקְבּוּק.