נפגשנו לראשונה ביולי 1989, על מדרגות סינמטק ירושלים. הייתי חייל בסדיר והוצאתי גימ"לים כדי לראות לראשונה סרט בפסטיבל הקולנוע. הוא היה דויד, האיש שהייתי כותב לו בסתר מכתבים ולא שולח. המכתבים החלו תמיד ב"דויד היקר" ונשאו תוכן של מתבגר מבולבל המחפש אוזן קשבת לנפשו הסוערת. דויד טיפס על מדרגות הסינמטק, מלווה בחבריו, ואני נעצרתי מולו המום ואמרתי: "דויד, זה אתה, כל כך הרבה זמן רציתי לפגוש אותך". הוא חייך נבוך ואמר: "נו, אז פגשת", והמשיך בדרכו...
שנתיים מאוחר יותר יצא 'ספר הדקדוק הפנימי' ונחרט והדהד וטלטל את תוכי כמו שעשה לרבים אחרים, כמו שלא עשה לי אף ספר לפניו. מה כל-כך נגע בי בספר? קשה להגיד. אולי זאת הבדידות של אהרון המתבגר, או מבטו על חיי המבוגרים סביבו. ואולי החברות שלו ושל גדעון, כזו שחווים רק בילדות, או הקרקע שנשמטת תחת רגליו כשמשפחתו מתפוררת. אולי זה פשוט משום שגם אצלי היה נדמה שההתפתחות הפיזית לא תתרחש אף פעם. או אולי זה סף השיגעון המתדפק בדלת. כנראה כולם ביחד, ועוד.
נפגשנו שוב ביולי 2002, שוב בירושלים, שוב בפסטיבל. הפעם הגעתי עם סרטי הראשון 'כנפיים שבורות'. דויד עוד לא ראה את הסרט כשהעזתי לגשת אליו, אך אמר ששמע עליו ושישמח לראותו. סיפרתי לו שיש לי חלום, להפוך את 'ספר הדקדוק הפנימי' לסרט קולנוע. דויד חייך חיוך סקפטי ואמר: "לך על זה..." הלכתי על זה.
העותק של ניר ברגמן לאחר כתיבת התסריט [צילם: יונתן בלום]
למה לעזאזל לקחתי את זה על עצמי?
בכל הפגישות והשיחות שהיו לנו, תמיד הרגשתי עילג ומוגבל. עם כל ניסיון נוסף בכתיבת התסריט הלך והתחוור לי, מעבר לכל צל של ספק, שאני הולך להרוס את הספר הנפלא הזה, ושכל מי שאי פעם חווה את הספר כמוני לא יסלח לי לעולם. כיצד אצליח להחצין את עולמו הפנימי של אהרון באמצעים קולנועיים? כיצד אספר ארבע שנים בחיי גיבור? על מה לוותר? למה לעזאזל לקחתי את זה על עצמי? אלה היו שאלות מרכזיות בתחילת העבודה. ובכל זאת אהרון, העומד מתחת לבית של גדעון ומחכה שיגלה את הסימנים הקטנים שהוא מניח לפניו, קרא לי לכתוב.
ראשית פניתי למבנה. לאחר ביטול האפשרות להרכיב את הסרט מ'ווינייטות' – מעין אוסף סיפורים קצרים מחיי אהרון – החלטתי על שני סיפורים. כותרת הסיפור הראשון היא "ילדות מוקדמת", או "העץ החולה", וכותרת המשנה: "האירועים בחיי אהרון שהובילו את נפשו לעצור את גדילתו". בסיפור זה, הקצר מבין השניים, ניסיתי לתאר את כל מערכות היחסים המשמעותיות לסרט, כדי שיוכלו לקבל את גמולן בסיפור השני. בשיאו של הסיפור הראשון, באקט מעט מטפיזי, עוצר אהרון את גדילתו בעזרת ההווה המתמשך שלו.
הסיפור השני מתחיל כעבור שנתיים. כל חבריו של אהרון גדלו, והוא נשאר קטן. לצורך כתיבת הסיפור איחדתי לזמן משותף את שני המשולשים הרומנטיים המסופרים בספר. האיחוד גרר ויתורים קשים ("עצירות", "החורף של אהרון"), אך מן הדמות של הינדה, אמו של אהרון, הוציא מטעמים: דווקא כשבעלה מתאהב בשכנה, מתאהבים בנה וחברו הטוב באותה נערה. בנוסף הוביל האיחוד את שני הסיפורים לשיא משותף.
כרגיל בעת מצוקה הייתי מתקשר לדויד
הדמות של הינדה היתה המסובכת ביותר לכתיבה. סצנות מן הספר קיבלו ממדים מפלצתיים כשקרמו עור וגידים בדמיוני. כרגיל בעת מצוקה הייתי מתקשר לדויד. לאורך כל הכתיבה הוא היה שם לצידי, מקל ומפרש, מדייק ומעשיר. "דויד, אני כותב את הסצנות ואני לא יודע איך לביים אותן. היא פשוט יוצאת מפלצתית ההינדה הזאת". ודויד, אחרי שתיקה קלה: "אתה צודק. תרכך אותה, תעגל אותה". אני מודה שלמרות כל ניסיונותי, הינדה נשארה מכונת הישרדות. כל ניסיון לרכך נחתך, או בשלב התסריט או בשלב העריכה, פשוט כי זוהי הינדה, לא עושה הנחות לעצמה ולסביבתה אבל אמינה ונאמנה לדרכה. אני מודה גם שאני מקווה שההזדהות של הצופה תנוע בין אהרון להינדה. בכולנו מסתתרת הינדה כזו, שבסך הכל רוצה שהכל ייראה בסדר ושילדיה יהיו כמו כולם.
התהליך המתואר כאן בפיסקה או שתיים, נמשך שנתיים. לאט-לאט נתתי לאהרון לעבור דרכי. המפתח היה יחסיהם של אהרון ויוכי, האחות הגדולה שלו. שם הרגשתי הכי משוחרר לנסות לכתוב סצנות חדשות, והפתח הזה איפשר לגעת בדמויות כולן. זה היה תהליך ארוך ומייגע, רצוף גרסאות שונות ומשונות, עשרות פתקים קטנים, והמוני סימנים בספר, שהלך והתרפט עד שכריכתו נשחקה כולה. יום אחד, באמצע הכתיבה, סגרתי את הספר ולא פתחתי שוב.
את גרסתו הראשונה של הסרט ראה דויד בביתו ואני חיכיתי לטלפון שלא איחר לבוא. דויד התחיל לדבר, ושלווה עטפה אותי. בין המילים (מההתרגשות אני לא זוכר את כולן) בצבצה לה ההבנה, לא הרסתי לו את הספר...
.jpg)
סל ההזמנות
.gif)
