מר גרוסמן היקר, אורחנו הנכבד עד-מאוד כאן היום,   לכבוד ולעונג לי, באמת ובתמים, לארח אותך בינינו. במשך זמן רב היית מוכר לנו ולעולם הרחב יותר כסופר, כמוסד וכסמל של תנועת השלום. אך היום אנו בני-מזל דיינו לעמוד פנים-מול-פנים לנוכח דויד גרוסמן הממשי.   זמן רב חיכינו לפגישה הזאת. אף שמארחי הטקס ואנו, אורחיהם, עשויים ליצור את הרושם כי אנו עטורי אותות ורבי כישורים, אנו תמיד צמאים לדבר-מה. מאחר שתמיד מרחפת מעלינו הסכנה להיצלות במדבר של תקופתנו, אנו כה משתוקקים לאנשים שמחשבותיהם ומילותיהם – המדוברות והכתובות – מאפשרות לנו לכל הפחות לקוות שהעתיד יביא עמו שלום וצדק.   פרס השלום של יריד הספרים הגרמני חולק כבוד לאנשים שמעניקים לנו מצרך כה יקר-ערך. ובך, מר גרוסמן, מצא חבר השופטים אחד מאותם אינדיבידואלים מעוררי השראה. בך אנו מוצאים עוצמה של מילים שמותירה אותנו יראי-כבוד. אבל אף יותר מכך, אנו מוצאים בך ניקיון כפיים, אומץ, נכונות להביט בפניה של המציאות ללא פחד, ורצון איתן לא לוותר היכן שאחרים איבדו תקווה. על כל הדברים הללו אנו מודים לך ומברכים אותך בכל ליבנו.   יואכים גאוק, דמות מפתח באיחוד גרמניה אמרת פעם שסופרים נולדים בראש-ובראשונה מתוך הדחף לספר סיפורים. זה נשמע פשוט למדי. אבל לאור המציאות הפוליטית בישראל, מחייב אותנו  הדחף הזה, באופן בלתי-נמנע, להיכנס לעולם אפל יותר. כשאנו ניצבים מדי יום מול הסכנה להיהרג או להיפצע, קל לנו לתת לשנאה ולייאוש להפוך אותנו לכוחניים או לאדישים. אמרת פעם דבר נוסף, שככותב אתה חש כמי שנקרא להימלט מלפיתת-החנק של מה שהישראלים מכנים בשם "המצב", ולהידרש מחדש אל "הזכות לאינדיבידואליות ולייחודיות".   וכך, גבירותי ורבותי, לפנינו עומד אדם שעצם קיומו מספק לנו תשובה לעיסוק הבלתי-נלאה שלנו בשאלה האם יכולים החיים לעלות יפה. וזו הסיבה לכך שהימצאותו עימנו כאן משמחת אותנו. כי בבואנו במגע עם אדם כה נדיר, אנו יכולים להאמין במה שאנו-עצמנו מסוגלים לו: בכך שאנשים אינם נידונים להיות קורבנות של נסיבותיהם. יש להם בחירה. גם אל מול שרירותיות ודיכוי, אנשים יכולים לחצוב לעצמם מידה מסוימת של חופש פעולה.   כתיבתך, מר גרוסמן, היא מודל ומורה-דרך לעריכת המסע הזה אל אחרים ואל עצמנו. כשאתה מוליך אותנו לאורכו של מסע אל המציאות של ארצך, אתה לוקח אותנו עימך אל הרגשות המבהילים של ייאוש, דיכאון ואין-אונים. אבל אתה גם מאפשר לנו להשתתף בנחמה ובשמחה כשאנו זוכים, יחד איתך, להכיר בכך ששום דבר אינו קופא על מקומו, שישנן דרכים להיחלץ מכל מצב, שיש חוויות שבכוחן לרפא. וכשאנו צועדים בעקבותיך, אנו יכולים ללמוד כיצד לחשוב ולפעול בדרך חדשה ושונה. למעשה אנו יכולים לנצח – באמצעות חירות פנימית.   דויד גרוסמן, תצלום של סוכנות dpa בנקודה הכי צרה שלה, רוחבה של ישראל הוא 15 קילומטר בלבד. חיים בה רק כמה מיליוני תושבים. ישראל אינה אנגליה, והיא לא אמריקה. כדברי גרוסמן, עליך לִרצות בקיומה של ישראל כדי שהיא תמשיך להתקיים. אך נאמנותו של גרוסמן איננה כפיפות-עצמית נטולת ביקורת. הוא ואינטלקטואלים אחרים בישראל מראים שאם אתה רוצה שמדינתך תהיה ראויה להגנה, אתה זקוק לא רק לסולידריות, אלא גם לחופש מחשבה, לפולמוס, לדמוקרטיה ולצדק. הם מאמינים באמירה שמיוחסת למהפכן הגרמני קארל שׁוּרץ, בנאומו בפני הסנאט האמריקני ב-1872: "זאת ארצי-שלי, בין אם היא צודקת או שוגה; אם היא צודקת – יש לשמור על צדקתה; ואם היא שוגה, יש להביא לצדקתה".   נאמנות וביקורת אינן מנוגדות זו לזו. למעשה, כשמבינים אותן כהלכה, לא ניתן לקיים את האחת ללא האחרת. לו רק היה ניתן לממש את הדברים הללו באותה קלות שבה הם נאמרים!   כמעט איש מאיתנו כאן בכנסיית סנט פול אינו נאלץ להתמודד עם המבחן המכריע של הכורח לחיות עם נאמנויות מפוצלות. אמירת ה"הן" של גרוסמן לישראל – הארץ שאליה קשר את חייו שלו ואת חיי ילדיו – היא אבסולוטית, כשם שהיא ביקורתית. אבל היא גם לא מותירה ספק שהאופן שבו מבין גרוסמן מהי פטריוטיות אינו מנוגד לתוקף הבלתי-מוגבל שהוא מעניק לזכויות אדם, אשר מורות לנו גם לכבד את האופן שבו חושבים אחרים. זהו ציווי פשוט, אך קשה מאוד לקיימו.   דויד גרוסמן בטקס קבלת הפרס, תצלום של סוכנות afp אף שהיכה בו אסון אישי, לא איבד גרוסמן את מעורבותו, לא נעשה אפתי או משותק. הוא המשיך לדבוק בחופש הפעולה שלו – או אולי הוכרח לעתים לזכות בו מחדש. לאחר מות בנו, ולאחר ה'שבעה', הוא שב לרומאן שלו – ובכתיבה הוא מצא מוצא, חיים שחייבים להימשך. ייאוש הוא מותרות שגרוסמן לא התיר לעצמו.   לפי השקפתו, בנו – באנושות – תלויה השאלה אם ידה של השנאה תהיה על העליונה – הן בתוכנו והן, בסופו של דבר, בעולם כולו. בנו תלויה השאלה האם נוכל להתגבר על הפצעים העמוקים ועל ההשפלות הרבות בין עמים שונים באמצעות דיאלוג זה עם זה. קשרי-גומלין עוזרים, דיאלוג עוזר. דיאלוג עם "האחר", דיאלוג עם עצמנו. הוא עוזר להשקיט את השנאה וההתמרמרות, להכיר בסבלותיהם של אחרים, ולפגוש את עצמנו באחר.   אינני רואה את דויד גרוסמן כאחד מאותם טיפוסים נאיביים שמאמינים כי נוכל להפיג את העוינות לחלוטין אם רק נבנה גשרים של אמפתיה והבנה. אבל גם אם לא נוכל לסלק מתוכנו את העוינות אחת-ולתמיד, אולי נוכל לאלץ אותה להיכנע לפרק-זמן של חוסר-פעילות, אשר יחזק את הניסיונות להגיע לפשרה שאולי תוביל לשלום.   ברומאן 'אשה בורחת מבשורה' לוחש החייל הצעיר עופר באוזנה של אמו: "אם יקרה לי משהו, תבטיחי לי שתעזבו את הארץ, פשוט תסתלקו מכאן, אין כאן כלום בשבילכם". גם גרוסמן ורעייתו שאלו את עצמם מה היו פני הדברים אילו עזבו את הארץ. אבל הם החליטו להישאר. כפי שאמר פעם גרוסמן בריאיון, הם החליטו כך כי "ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו אני לא זר. אני רואה לעצמי זכות להשתתף ביצירת המדינה הזאת. במשנה יש משפט שאומר שמי שחווה נס – לא בהכרח מכיר בו כנס. אני מכיר בנס: לנו, היהודים, יש מדינה".   היום אנו מהללים את האנשים העומדים בנחישות, במקום לוותר. ואנו מכריזים על דויד גרוסמן, ומהללים אותו, כאחד מהם.   תודה לך, דויד.   אתה ניצב בנחישות לפני הגוליָת שלך, בפני שנאה של יומיום – ויותר מפעם אחת עשית זאת עם קֶלע, כפי שהיה בעבר.   אך אתה עדיין דויד.