יש שהיוצר אינו יכול להיזכר בניצוץ הראשון שדחף אותו ליצירה. במהלך העבודה, במיוחד אם מדובר ברומאן שכתיבתו נמשכת שנים, מתרחשים שינויים וחידושים רבים כל-כך ברעיון או בדחף המקורי, עד שהם הולכים ומיטשטשים בזיכרונו של היוצר. אבל לפעמים הרעיון המקורי, הניצוץ, או הדחף הראשוני, מיוחדים ובהירים עד כדי כך שקשה לשכוח אותם. למשל, זכורה לי כבר כמעט חמישים שנה הסיטואציה שהולידה את הנובלה "מול היערות". גרנו אז בשכונת נווה שאנן בירושלים, לא רחוק ממוזיאון ישראל, וליד הבניין המשותף שלנו נשתלה חורשה קטנה של אורנים. בין שתילי האורנים צמחו קוצים, והשכן ואני החלטנו לכסח אותם. אך כדי לחסוך מעצמנו את עבודת הניכוש במעדרים גמרנו בדעתנו להעלות את הקוצים באש. הבאנו נפט ושפכנו על הקוצים, הדלקנו גפרור, ועד מהרה התלקחה אש עליזה, אבל גם מהירה כל-כך, שהיה חשש שלא רק הקוצים יישרפו אלא גם השתילים הרכים של האורנים, שעליהם רצינו לגונן. עוד אנו ממהרים לכבות את האש הפראית, ניצת בלבי הניצוץ שהדליק את הסיפור: אדם נשלח אל מצפה יערות כדי להזהיר מפני אש אפשרית ביער, ובמקום להשגיח על היער, הוא עצמו גורם לשריפתו. הדבר שחולל את כתיבת 'חסד ספרדי' היה הרבה יותר מניצוץ. הוא היה סיטואציה שלמה שמבחינה מסוימת השרתה על הרומאן הזה את הנושא המרכזי שלו, כפי שאני מבין אותו. .....
.....
קיימים ספרים רבים שבמרכזם עומד סופר. וזה טבעי. שהרי מלאכת הספרות היא המלאכה הידועה ביותר לסופר. אבל אני אישית, פרט לסיפור אחד בראשית דרכי, "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר", העדפתי לבחור לגיבורַי מקצועות אחרים, כגון בעל מוסך, מהנדס מעליות, ממונה על משאבי אנוש, סוחר עשיר מימי קדם, מזרחן, שופט, ועוד ועוד. נדמה לי שאחרי שנים כה רבות של כתיבה הגיע הזמן לעסוק באופן ישיר ומפורש יותר בשאלת היצירה האמנותית, ובדינאמיקה שבין המרכיבים והדחפים השונים שביסודה. אם כי עדיין העדפתי במאי קולנוע על סופר. לא רק משום שדמות הסופר כבר נשחקה מרוב ספרים שנכתבו עליה, אלא גם כדי שיתאפשר לי לבדוק ביתר פירוט, ובאמצעות גילום בדמויות ממשיות, את המרכיבים השונים שמפעילים את הסופר. שהרי אם נעיין טוב במלאכת הסופר נגלה שהוא גם תסריטאי ובמאי, ואף צלם, ושחקן, ואפילו תפאורן.
ובכן, הסיטואציה שהניעה את 'חסד ספרדי' צצה בסנטייגו דה קומפוסטלה שבספרד, בדומה למה שמתואר ברומאן. ב-2007 הוזמנתי לשם על-מנת לקבל פרס ספרותי קטן. המארגנים שיכנו את אשתי ואותי באותו מלון פאראדור, ליד הקתדראלה הגדולה, שבו שיכנתי לאחר-מכן את מוזס, גיבור הרומאן. על הקיר ליד מיטתנו היתה תלויה תמונת "החסד הרומי", רפרודוקציה של הציור המופיע על עטיפת הרומאן. בתחתית הרפרודוקציה לא נרשם שם הצייר. היו רק שתי מילים בלטינית – CARITAS ROMANA. מסיבות עלומות עוררה הרפרודוקציה הזאת את התעניינותי, ואף שאין זה כלל ממנהגי לצלם אובייקטים דוממים מבלי שיעמוד לידם אדם מוכר, צילמתי אותה מקרוב ומרחוק. כששבתי לארץ ופיתחתי את התמונות, תהיתי מה טיבו של "החסד הרומי" הזה. אז התגלה לי להפתעתי סיפורו של מאקסימוס ואלריוס מן המאה הראשונה לספירה, על האב קימון היונק משדי בתו פרו, והתברר לי כי ציורים, פסלים ותחריטים רבים נוצרו לאורך מאות שנים סביב הסיפור הזה. .....
..... התמונה שהיתה תלויה בחדרנו במלון בספרד סיפקה את המסגרת לפרקים הראשונים של הרומאן. אבל כאמור, ברומאן הזה התחלף הסופר בבמאי, וכמה מן האלמנטים במאבק בינו לבין התסריטאי שלו קיבלו השראה גם מיצירתי שלי – מן המתח שהלך והתגלה בין הסגנון הסוריאליסטי, הסמלי, הגרוטסקי, של הסיפורים והנובלות שכתבתי בתחילת דרכי, לבין הגלישה האיטית אל ריאליזם מתון בכתיבתי המאוחרת יותר, ריאליזם שאמנם לא ויתר פה-ושם גם על מצבים גרוטסקיים וסוריאליסטיים. ב'חסד ספרדי' גם הפכו שניים מסיפורי המוקדמים, "מסע הערב של יתיר" ו"המפקד האחרון", לסרטים מוקדמים של מוזס ושל טריגנו, התסריטאי. כך איפשרה לי כתיבת הרומאן לשחזר את הכתיבה של שני הסיפורים הללו כיצירה של סרט – לכתוב אותם, במובן מסוים, מחדש. והפרשנות שניסיתי לתת לשני הסרטים הללו האצילה גם על ארבעת הסרטים האחרים שהוּקרנו באותה רטרוספקטיבה דמיונית. וכך, באמצעות הוויכוח והריב בין התסריטאי לבמאי, יכולתי להבהיר לעצמי, ואני מקווה שגם לקוראי, את המהלך הראשוני של יצירתי, שביקשה לקעקע את רוממותן של סמכויות כמו אלוהיות, את האימה המטפיזית שמאחורי הדת (מבחינתו של ילד שגדל בבית מסורתי), ואת היומרה האבסולוטית שלה, שמשעבדת את האדם. ומכאן היו יכולים להתגלגל כל המשך העלילה ותהפוכותיה, שכמובן אינם סובבים סביב דיון מופשט אלא מתארים תהליכים ויחסים קונקרטיים בין אנשים ממשיים. גם ספרד נעשתה בספר לא אקראית. לא במקרה נפתחת ונסגרת ההתרחשות שבספר בספרד, ושלוש מדמויותיה הן "ספרדיות", ילידות צפון-אפריקה. כיוון שלא מעט מן הסיפורים והרומאנים שכתבתי עובדו לקולנוע, היה המעבר מ"דמות" של סופר ל"דמות" של במאי קולנוע נכון ואפשרי, ולכן גם נעשה בקלות יחסית. כבמאי מהרהר מוזס בשאלות על יצירתה של "דמות": כיצד הופך גיבור ספציפי לדמות בתודעתו של הצופה או הקורא? ומה ההבדל בין האדם לדמותו? אחד המהלכים המכריעים ברומאן הוא הפיכתה של השחקנית, בת-לווייתו של מוזס, מדמות בקולנוע לאישה ממשית. אלה הן שאלות מסובכות ועדינות שגיבורי 'חסד ספרדי' מתלבטים בהן. אינני יודע אם הסופר שעומד מאחוריהם הצליח למצוא את התשובות. |