ספרה הראשון של יהודית קציר, שהוכר מיד כהבטחה גדולה וגם כמימוש של כשרון בשל. עוד טרם ראה אור כבר הוכתרו הנובלות והסיפורים שבו בפרס 'עיתון 77', בפרס אקו"ם בעילום שם, ובפרס היצירה של קרן ת"א. על הסיפור "דיסניאל" כתבו אורפז, באר וזיוה שמיר כי הוא "עשוי להעמיד את המספרת בשורה הראשונה של כותבי הפרוזה הצעירים"; וחיים באר כתב: "לרגע חסד שכזה ממתין כל מי שאוהב באמת ובתמים את הספרות העברית... שליטה מעוררת השתאות בחוקיה של הנובלה, יכולת סיפורית רגישה ובוגרת..." ואכן, הספר הוא חגיגה של מצבים ודמויות ססגוניים, ויש בו פנטזיה, חמלה אנושית והומור משוחרר, הכתובים בלשון עשירה, מתוזמרת היטב, שאינה מתביישת להיות קריאה מאוד. הדמויות הראשיות של קציר, שדרכן נמסר הסיפור, יש להן תמיד דמות-שכנגד כמין מודל להזדהות, שבאמצעותה הן שוגות בפנטזיה, ובה הן כמו מבקשות להיבלע. הן מאמצות את חלומה וגם מתאהבות בה. הכניסה לנעליה השאולות מביאה להן כוח חיים, הבטחה לקשר נצחי ולפרויקט משותף. אלא שהדמות המבטיחה מתגלה כחלולה, "שרלטנית", או שהיא פורשת אל חיים משלה. קציר מפליאה לרקום את פרטי ההתרחשות ויוצרת פרוזה רב-מפלסית, מתוחכמת, עתירת הדהודים לסרטים וליצירות ספרות, ועם זאת ספונטנית ואנושית מאוד. אין פלא שספרה זכה לא רק לשבחים חסרי-תקדים של הביקורת, אלא גם להצלחה מסחררת בקרב הקוראים. הנובלות והסיפורים הכלולים בספר: "שלאף שטונדה", "הנעליים של פֶליני", "דיסניאל", "סוגרים את הים". כולן ראו-אור בנוסח מחודש בספרי הספריה הקטנה 'סיפורי חיפה' ו'סיפורי תל-אביב'.     ספרים נוספים של יהודית קציר בספריה החדשה: מגדלורים של יבשה למאטיס יש את השמש בבטן סיפורי חיפה סיפורי תל-אביב הנה אני מתחילה צילה