'חמדת' (1987) הוא פסגת יצירתה של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993. מוריסון נמנית עם השורה הראשונה של הסופרים האמריקנים במאה ה־20, ובמאי 2006, במשאל סופרים ומבקרים רחב של ה'ניו־יורק טיימס', נבחר 'חמדת' כ"יצירת הסיפורת האמריקנית הטובה ביותר ב־25 השנים האחרונות".

לאורך השנים כתבו על הרומאן הזה שהוא "מבליט יותר מכל דבר אחר שכתבה מוריסון את כישרונה הענק והכמעט־מפחיד", וכי הוא "סיפור מהפנט, ברוטלי בכוחו... קיראו אותו ותרעדו"... ספר "מלא פלאים"... "ספר שצריך לקרוא שוב ושוב, דור אחר דור"... ספר ש"נכתב בכוח שרק מעטים כמותו בספרות בת־זמננו".

למרות הריאליזם הבוטה שלו, 'חמדת' אינו בדיוק רומאן ריאליסטי. אומנם מה שמתרחש בו נראה מציאותי לחלוטין לפי הבנת רוב דמויותיו, אך באשר לקוראים, שאלת הריאליזם תלויה לגמרי באמונותיהם.

דמותה של סֶתָּ'ה, גיבורת 'חמדת', מתבססת על סיפורה של מרגרט גארנֶר, אם שחורה צעירה שנמלטה ב־1856 מעבדות ונעצרה לאחר שחדורת מטרה, למראה לוכדי העבדים הנמלטים שהגיעו להחזיר אותה לאדוניה, הרגה את אחד מילדיה, ונכשלה בניסיון להרוג את האחרים, כדי שלא יילקחו לאחוזה שממנה ברחה וגורלם יהיה כגורלה.

הקוראים יֵחטפו כאן ללא־רחמים לתוך סיפורה של סֶתָּ'ה, שההווה שלו מתחיל ב־1873 – 17 שנה לאחר שהקימה את המצֵבה לתינוקת בת השנתיים שלה, חסרת השם. כתוצאה מן האופן שבו שילמה סֶתָּ'ה לחָרַת המצבות, היא קיבלה מידו רק ארבע אותיות חרותות: "חמדת" (במקום "חמדת ליבנו").

מאז היה ביתה כל השנים "חדור ארס של תינוקות", רדוף איזה רוח זדוני מהתל ומתפרע, שכולם הבינו שהוא רוחה של התינוקת, כאילו "שום דבר לא מת אף־פעם". וכשהרוח מסולק לבסוף, מופיעה יום אחד נערה מסתורית, האומרת ששמה חמדת, ושם משפחה אין לה, ומשתלטת כליל על החיים בביתה של סֶתָּ'ה. האם זו הבת שחזרה מן העֵבר האחר?

בעולם האכזרי של הרומאן תלויה זהותו של אדם לא רק בסיפור שהוא מספר על עצמו ושאחרים מספרים עליו; בעולם זה, שבו אדם אינו יודע אפילו את שמו, ומי אביו ואמו, ולאן נפוצו ילדיו – סיפור הזהות הוא סיפור של חורים ומחיקות, סיפור של ניסיונות נואשים למלא את מה שאינו ניתן למילוי.

מהדורה חדשה. התרגום רוענן ונערך מחדש.