הספר, שבשנות השישים היה עשוי להיחשב רומאן חריג על דמויות שוליות, ספרות מינורית בהשוואה לדרך-המלך של הסיפורת באותן שנים – מתגלה, במבט-לאחור, כפנינה; כהתוויית הכיוון וסוג הרגישויות שאליהם פנו מאוחר יותר סופרים כקנז, שבתאי, או קורן.

     'החמסין האחרון' הוא סיפורו של קיץ אחד בחצר בחיפה התחתית, ליד הים, המפגישה גלריית דמויות רחבה, מפליטי שואה ועד לילידי המקום זה דורות. במרכז הספר אהבה בלתי-אפשרית בין שאול, צעיר חסר בית, הנודד מחדר שכור למשנהו, לבין תמרה, בת המקום והחוף. תמרה נשואה בשלישית ליואכים, אבל בעצם כמו נשואה עדיין לשני בעליה הקודמים, שעל שמם נקרא החתול שלה, בעל העין הירוקה והעין הכחולה והשם הכפול: גבריאל-מלאכי. הרומאן שלה עם שאול חוזר על דגם הכפילות של חייה.

    בריאליזם-הפנטסטי שלה, הממזג איפוק ותזזית, מוליכה הנדל שורת גורלות של אנשים בעלי חיים כבויים, שכמו מתהלכים ברישול בתוך חייהם ועם זאת מבקשים להיאחז איכשהו בחיים.