ספר שיריו השישי של מרדכי גלדמן הוא ספר חכם ומפעים כאחד, המבסס את מקומו של מחברו בשורה הראשונה של כותבי השירה בארץ.     במרכז הספר עומד האַיִן שהוא גבולה של העַיִן, גבולו של המבט. אך גם ה"גלוי לעין" הוא אפֵלה, כי העין רואה את מה שהיא מראָה. כשם שהאפֵלה מאיימת כך היא גם מצודדת ומנחמת, כי בתוכה נחה העין מידיעת העולם, ומתוכה נובעת היצירה.     צירי השירים בספר נעים בין מיניות למוות, בין מודעות לעיוורון, בין רִיק למלאוּת רבת השראה, ובמרכזו עומדת מחלתה הסופנית של האם. הַיֹּפִי הָיָה תְּכֵלֶת שְׁמֵי הַחֻפְשָׁה חֹפֶשׁ מֵחֵטְא אִי הֲכָנַת הַשִּׁעוּרִים חֹפֶשׁ מִסוֹרְגֵי מַחְבְּרוֹת הַחֶשְׁבּוֹן חֹפֶשׁ מֵהָאֵל נוֹרָא הַחֻמְרָה שֶׁהֵצִיץ עַל תְּשׁוּקוֹתֵינוּ הַיַּלְדוּתִיּוֹת דֶּרֶךְ עֵינֵי הַמּוֹרֶה הַמְּזֻקָּן. הַיֹּפִי הָיָה שְׁמֵי תְּכֵלֶת פְּנוּיִים מֵעֲנָנִים וּמֵחוֹבַת הַיְּדִיעָה (מַה יָּדַעְתִּי וּמַה לֹּא וּמַה בִּקַּשְׁתִּי לָדַעַת וּמַה לֹּא כְּלוּם לֹא בִּקַּשְׁתִּי לָדַעַת אֶת שֶׁסֵּרַבְתִּי לָדַעַת?) וְאוּלַי קָדַם לְכָךְ מִבְּלִי מֵשִׂים הַיָּפֶה כִּשְׂדֵרוֹת הַהוֹלְכוֹת לִכְחֹל הַיָּם –  שְׂדֵרוֹת זֵיתִים וַאֲשָׁלִים עֲנֻגִּים בְּחֹם קֵיצִי שֶׁהִתִּיר חֲזָרָה  לְעֵירֹם אוֹ אוֹתוֹ קָפֶה עַל שְׂפַת הַמַּיִם בּוֹ בִּלִּיתִי עִם הוֹרַי בִּטְעִימַת גְּלִידָה כְּשֶׁהַיָּם טָבַע אֲחוּז לֶהָבוֹת בְּלֵיל כּוֹכָבִים כְּנַעֲנִי.