|
המבקרים באמריקה הלטינית ראו בנובלה "אאורה" (1962), מאת גדול סופרי מקסיקו קרלוס פואנטס, "אחד הסיפורים היותר יפים והיותר עזים שנכתבו אי-פעם בחצי-הכדור המערבי". מורה צעיר להיסטוריה נענה למודעה בעיתון ומוצא עצמו בבית ברובע עתיק של מקסיקו-סיטי: אלמנתו בת ה-109 של גנרל בצבאו של מקסימיליאן מבקשת לשכור אותו להשלים את זיכרונותיו של בעלה שמת לפני 60 שנה, כדי שתוכל להוציא אותם לאור לפני מותה. יהיה עליו לאמץ לעצמו את סגנונו של הבעל, והישישה טרופת-הדעת קובעת שאת העבודה יעשה כשהוא מסוגר בביתה הישן והאפל. המשכורת מפתה, ויותר ממנה מושך יופייה הבלתי-נתפס של אאורה, אחייניתה ובת-לווייתה הצעירה של האלמנה, אשר דומה כי כולה זרימה של שינויים שמחולל האור. במסתורין הולך וגובר נסחף המורה לשורת אפיזודות זרות ומוזרות של משיכה ואימה, ולפיתויים המופלאים של הנערה. דומה שעליו לשחרר את הנערה, אשר כלואה בבית הזה בניגוד לרצונה כדי להנציח את אשליית היופי והנעורים של דודתה הזקנה, שכה דמתה לה בצעירותה. "קונסטנסיה", הנובלה הנוספת של פואנטס (1987), היא סיבוב נוסף, משולש- יחסים אחר, שגם בו מעניק ההווה חיים לעבר, והעבר כובש את ההווה. רופא-מנתח אמריקני, גבר בטוח בעצמו, בארצו ובמורשתו, כמו עובר איזה מפתן שבצדו האחר מתגלה לו אופיים "האמיתי" של נישואיו לפני 40 שנה לצעירה אנדלוסית בודדת. במסה הסיפורית החותמת את הספר מגולל פואנטס שבע חוויות שהולידו את "אאורה" ומספר על טקסטים של פושקין, הנרי ג'יימס, דיקנס ואלכסנדר דימא, שהסיפור מקיים עימם דיאלוג. אשה זקנה, אשה צעירה, גבר צעיר הנדחק ומבקש לדעת את הסוד הנשי – הם שלישייה שהעמידה משפחה של סיפורים. מבין התקדימים, שעל רקעם מתבלט ייחודה של "אאורה", מובאים כאן "מלכה פיק" של פושקין, וסיפורו של פוקנר, "ורד לאמילי", שעקבותיו אף הם ניכרים ב"אאורה".
|