שבעת הסיפורים שכינס משה רון הם מן הקלאסיקה של הספרות המערבית במאה ה-19. כולם מספרים על ציור (ובמקרה אחד על פיסול) של דיוקן אדם: אמן-אריסטוקרט חסר מעצורים מחזר אחר נערה בורגנית יפה באמצעות ציור דיוקנה (בסיפור של בלזק) ; מלווה-בריבית, שהוא למעשה השטן, מזמין את ציור דיוקנו (גוגול); אמן מצייר מראש, בתמונה זוגית, את עתידם של חתן וכלה (הותורן); פצוע אנוש קורא בספר על אמן שצייר את דיוקן אשתו (א.א. פו); אב מצייר את דיוקן ילדו המת, שטבע באשמתו (תיאודור שְׁטוֹרם); פיסלו של הבעל יפה-התואר מגיע אל בית האשה רק לאחר מותו (הארדי); צייר רודף-אמת מצייר את דיוקן בעלה הבדאי של האשה שהוא אוהב (הנרי ג'יימס).
עשיית צלם ושיכפול דמות-החי הם מעשים שיש בהם יותר משמץ של סכנה. על כן לא מפתיעה העובדה שבסיפורים אלה, שכתבו שבעה סופרים בני חמש אומות שונות – הקשר בין הדיוקן לבין מי שמיוצג בו חורג מגבולות השכל הישר, והנסיבות של מעשה-הייצוג כוללות תמיד אלימות ממשית או סימלית, הרס ומוות. הנפגע הוא לרוב האדם המצויר, לעיתים קרובות אשה, אך הסכנה חוצה את גבולות המגדר, ועלולה לאיים גם על האמן, או על דמות אחרת המעורבת בפרשת עשייתו של הדיוקן. על כך ועוד באחרית-הדבר המפורטת של העורך.
הסיפורים הכלולים בספר: "בית החתול-המשחק-במחבט" (אונורה דה-בלזק; מצרפתית: משה רון); "התמונות הנבואיות" (נתניאל הותורן; מאנגלית: משה רון); "הדיוקן הסגלגל" (אדגר אלן פו; מאנגלית: משה רון); "הדיוקן" (ניקולאי גוגול; מרוסית: נילי מירסקי); "Aquis submerses" (תיאודור שטורם; מגרמנית: רן הכהן); "ברברה לבית גריבּ" (תומס הארדי; מאנגלית: משה רון); "השקרן" (הנרי ג'יימס; מאנגלית: משה רון).
.jpg)
סל ההזמנות
.jpg)
