|
|
'קרל מברסט', אולי הטוב בספריו של ז'נה, ובלי ספק הנועז שבהם, ראה אור לראשונה ב-1947, בלי ציון שם ההוצאה. במהדורת כל כתבי ז'נה של גאלימר מופיע הספר בנוסח מצונזר. התרגום העברי שלפנינו מביא את הנוסח המלא. המלח קְרֶל, פושע יפהפה ושטני, נטול כל עכבות, מי ש"כוחו עלה מן הגיהינום, אבל מאזור בגיהינום שהגופים והפנים שם יפים", מופיע בעיר הנמל בּרֶסט במהלך עגינת אונייתו "זריז והדור כג'וקר. טורף את הקלפים וגם נותן להם מובן": הוא "משעבד" לעולמו כל מי שהוא נתקל בו, משנה את כל האחרים.
הרציחות, השדידות, קטטות הרחוב, ההשפלות, הזיונים הברוטאליים בין גברים, הבגידות בקרובים ביותר וההסגרות, ושאר החומרים הקשים והאפלים, שבכוחם להעמיד "סיפור מעורר שאט-נפש", משמשים לז'נה מצע להפיק יופי וחירות אמנותית. צעד אחר צעד מפותה הקורא להשתתף בתהליך: לא רק להכיר ב"כלל עולמיותו" של המקרה הבודד, הסוטה, של קרל, אלא גם לראות עצמו שותף לז'נה ביצירת "קרל שבתוכו"; לגלות בקירבו את הגיבורים האלה, ולמשל – להשלים באמצעות אי-השקט שלו עצמו את רעיון הרצח שבתוכו. וכזה גם קרל עצמו (בראייה שמאציל עליו ז'נה "ממציאו"). הפושע הזה, בעל הדמות המסוכסכת, הוא בעצם אמן ודמות "הירואית", שבכוחה להיאבק בחומות, לעצב את העולם ואת חיי האנשים האחרים כיוצר.
כל דמויותיו של ז'נה חיות חיים כפולים, ויש בהן אספקטים סותרים או קרע בין הגלוי לנסתר. קרל הוא גולת הכותרת של מי שנושא את כפיליו בתוכו. הוא משתקף בעצמו, נפרד מעצמו, מקים לעצמו בית-דין ומועלה "לגרדום" על-ידי עצמו באמצעות זולתו, בוגד בדמות קרובה לו ביותר ובכך מסגיר "את עצמו", "רוצח" את עצמו, נחלק לשניים עד שמחציתו האחת מתבוננת במחציתו השנייה...
החירות הקיומית היא תנועה בתוך פוליפוניה של זהויות, ב"ים" של צדדים מתחלפים; היא אומץ להתמיד ולפסוח בין הסעיפים. אבל קרל, שבאופן קיומו נותן מובן לכל האספקטים שלו – בעצם מאפס את האחרים; "הוא התאווה לגרור אותם אתו אל הפשע ולהקפיאם שם, שלא יוכלו לאהוב במקום אחר ובדרך אחרת, אלא רק בו ודרכו". הברוטליות של הקיום, אומר לנו ז'נה, היא מאבק בין חירויות יוצרות.
|