במרכז הספר תהליך ה"התקרנפות" של השחקן הֶפגֶן, שלמרות עברו "השמאלני" הוא הופך לבן-חסותו של ראש-הממשלה הנאצי (בן-דמותו של גרינג), ועקב כך – למנהל התיאטרון הממלכתי בברלין. שיא הקריירה שלו הוא תפקיד מפיסטו ב'פאוסט' של גתה, שהוא משחק על הבמה, ובעצם גם בחיים.

הספר הופיע תחילה באמסטרדם. בגרמניה פורסם רק בשנות השישים, אך בשל תביעה משפטית (המשפט נמשך שבע שנים) נאסר הספר בגרמניה המערבית. עם זאת, בניגוד לאיסור, נדפסו ונמכרו בגרמניה כ-700,000 עותקים.

קלאוס מאן הקפיד להדגיש כי אינו מתכוון לספר את סיפורו של אדם מסוים, מן המציאות, וכי מפיסטו שלו אינו אדם זה או אחר – נארגו בו תכונות רבות, והכוונה היתה להעמיד טיפוס סמלי, ויחד עימו מילייה חברתי-פוליטי. אך למעשה, דמותו של השחקן הפגן, גיבור הספר, מתבססת הרבה על השחקן הגרמני גוסטאב גרינדגנס, גיסו לשעבר של מאן, שהיה נשוי זמן קצר לאחותו האהובה אריקה, וגם היה, בהמשך, בן-חסותו של גרינג ומנהל התיאטרון הממלכתי בברלין, למרות עברו הקומוניסטי. גרינדגנס גם פעל למען שחקנים נרדפים, כולל יהודים, וניצל לכך את קשריו עם השלטון הנאצי.

הספר נקרא לפרקים כסאטירה לא ריאליסטית; אלא שברייך השלישי גם המציאות נראית כגרוטסקה מבעיתה "לא-ריאליסטית". גרמניה של שנות השלושים, כפי שמאן מתארה, כולה "תיאטרון" אדיר דמוני. לא רק הפגן, שחקן בעל כישרון, משחק את חייו כתיאטרון, אלא גם הפיהרר, ראש הממשלה, שר התעמולה וכל האחרים. פריצה זו של התחומים, והדמיון בין שני צדי המתרס (האמנות מול המדינה) הם המאפשרים את ההיקסמות ההדדית בין הפגן לבין הנאצים.

ב-1981 עובד הספר לסרט קולנוע בבימוויו של אישטוון סאבו, וזכה בפרס האוסקר לסרט הזר בטוב ביותר באותה שנה.