"הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר תמיד יהיה סמוי בשבילי", אומרת הגיבורה-המספרת של הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ (ודומה שבספר הזה פורץ עוד יותר מאשר בקודמו קול אוטוביוגרפי). האושר הסמוי הזה הוא רגע חמקמק, משום שהוא כולל יסודות רבים כל-כך של משהו מנוגד. ליספקטור היא אמנית של מצבים רגשיים שאין להם שם פשוט. הנה רגע של אושר בסיפור אחר, שהגיבורה שלו נערה:

"ולאט מאוד ראיתי את המורה כל-כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות נראה כגוֹוע בצמא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גָווע בצמא, כן. לבי גָווע בצמא".

רבים מן הסיפורים של 'אושר סמוי' חותרים לרגע של משבר, שהוא רגע מכאיב ומענג של גילוי מהותי, רגע שבו נוגעים בקרקעית, ושגם אם הוא אינו מביא להשתנות גמורה בחיים, הוא מבשר שינוי מכריע. לפעמים דווקא טעות חמורה היא זו שפותחת במקרה את הדלת הזאת. כך או כך, זה רגע של התעוררות לחיים – לחיים הממשיים שהתמהמהו, בלתי-נראים. זהו רגע קטן, שמוכרע בו משהו גדול; שמתנפצת בו "תבנית היציקה הפנימית". לפעמים יש בו בחירה מודעת בין שתי דרכים: אני או הנשמה שלי. ולפעמים החרדה מאובדן הרוגע היציב היא שמכתיבה את הבחירה. והרבה מאוד תלוי באהבה נואשת. אבל "אהבה היא כשאין לך. האהבה היא גם התפכחות ממה שחשבנו שהוא אהבה".